יש דיבור בליבה בהיותה שקטה מתעוררת מגערת האריה ומהשכמת העורב שלעיתים נשמעו יחדיו כשירת האלוהים של המקום כמקיצה ומאסה בחיים יותר בסתר ופחות בגלוי כמרחיקה נפשה מן הכיעור כמטמינה כתמים תחת האבן.
נפשך כמשי דק עד שחקים תרקיע בעוזבה ארמון כיוצאת מהיכל ומרחפת זה הזמן לסעוד המכאובים עד תחושת החשק לאהבה שהיה נדמה היא הרע הנמצא בעולם כמו באותו משתה יין עד לא ידעו להבדיל בין קודש לחול.
