איכסה: חשיבתך שטחית.

אני יודעת שאני חייבת לכתוב לך. יודעת את זה מהרגע הראשון שהתחלתי להפנים. התחלתי, שים לב, כי לסיים אני לא חושבת שאוכל לעולם. השעה חצות וארבעים ושבע דקות. טלפון מצלצל. מפתיע לשעת לילה כזו, ואני כבר מצפה לשמוע ש"במקרה הם נמצאים באזור, וייאלה בואי כבר לבירה". במקום זה נשמעות מילים שלא נקלטות, וכמו כולם, בדיוק כמו כולם, אני מאשימה את המטלפן בחוש הומור קלוקל: בחור, אני מטעימה, על זה לא צוחקים! שבע דקות לאחר מכן ואני משחזרת את השיחה, הפעם מהצד שני, נאשמת ומואשמת באותו האופן.

מהלכת בחדר בחוסר מנוחה. המוח עוד לא לחלוטין קולט, משחקת את התפקיד, מעבירה הלאה את בשורת האיוב. הטלפון מצלצל שוב ושוב, חרף השעה המאוחרת. הרוחות סוערות, המחשבות מכחישות, העיניים דומעות. לא יכול להיות שזה קורה.

שעה לאחר מכן אנו מוצאים עצמנו מתכנסים בפורום הירושלמי. כולם מבולבלים, וכמו תמיד סוטים מהנושא. נוגעים לא נוגעים, מעיזים רק לכמה דקות, ומרפים. חוששים לדרוך היכן שאסור, פן נתחיל להפנים את האובדן. את גודלו, משמעותו. מספרים תחילה רק את הרגעים הגדולים, אותם סיפורים מאפיינים. כולם מתמלאים צחוק, לרגע מרגישים עצמנו בעוד פגישת מחזור, שוכחים את סיפור הרקע. ופתאום זה חותך בי: לעולם לא יהיו עוד על-האשים בצפון. לעולם לא יהיו?

כבר שבועיים שאני מתכננת להתקשר ולהתנצל שהשנה המסיבה נקבעה ליום שישי. שבועיים שמתכננת ודוחה. חשה ייסורי מצפון, כי מסיבה בלעדיך זה לא מסיבה, לא? 

ואז נזכרת גם באותם רגעים שלכאורה הם חסרי חשיבות. עבודה אל תוך הלילה שאיכשהו תמיד מסתיימת בשיחה אל תוך הבוקר, אפילו שבעוד שעה כבר צריך לקום. ערבים של נגינה, ועשן נרגילה המסתלסל אל הלילה. שיחות על דת ואמונה, על כוס מנהחמה. חיבוקים בכאילו של ראשון בבוקר  (הלא לגעת אסור). הצחוק המתגלגל שלך, כשא' נשפך על הרצפה, לאחר שב' הטיח בי לחדול להתמרמר, נסיעה על אדי גז אחרונים של דלק, שאפשר כבר להריח. הפגישה האחרונה שלנו. האחרונה? איך זה יכול להיות?

פיצי'לה. ענק טוב לב שכמותך. פרוז'קטור עצום של אור ואהבת אדם כנה ומוחלטת. סבלנות ועיניים נבונות, בדיחה מתחכמת עם הגייה מסובבת, הטחת כרית בפנים (רק) כשנדרש, הבנה ללב אדם ונכונות אין קץ לעזור, לסדר, להפוך עולמות או סתם לעשות היכן שנכון. אתה האדם הטוב ביותר שאי פעם הכרתי.  אז איך זה, שפתאום נגמר?