משישון

לשבת בחדר לידה על תקן של משקיף יכול להיות משעשע למדי.

בתוך זעקות הכאב והייאוש יש מרכיב כמעט גרוטסקי שמעיד על תרבות וקרבת היולדת להוריה, בעלה, חמותה והאחות הבת זונה שלידה. התינוק מבקש שלא לצאת, ההרה כבר מתניידת על תקן של אמא אווזה נמוכה, אין לה חשק להוריד ידיים. בין פלונטר הצינורות והמכשירים המצייצים, האחיות העסוקות וקרובים במסכת חמלה, היא רוצה שהעסק יסתיים כבר, כי זה ואבבבבבבבבבבבבבב.

ולכאב יש תימלול ואינטונציה. יש קצב ואתנתחתאות. לעיתים זו רשימת הורים בסדר עולה יורד, לעיתים אלו הגיים ללא משמעות, כעוסים על חוסר היכולת שלהם להצביע על אשמים. יש והסולמות עולים במנעד שאינו מתקבל על הדעת, לפעמים זה מייצג מרשים של קללות עתירות שומנים, ולפעמים זו שירה מאופקת, עצורה שמנסה לשמר את האינטימיות הנכחדת בין רגליים פשוקות לרווחה בפני אנשים זרים. כל סט כזה, שימשך כמה שימשך, מסתיים בצרחה תינוקית מופתעת, משנשמעה, ברור שעתה יתחיל מופע חדש, מרתק וכואב לעצמו.

תחשבו על כך, היכן יש ביקום מקום שבו חיים ביחד בכפיפה כאבי שאול וזעקות שבר עם פרצי אושר בלתי נתפסים ובכיי פורקן סוחפים, זה לצד זה ולפעמים בסינכרון מושלם זה על גבי זה.

חדר הפירות המתוקים, לכל פס מכאוב ופרוסת מאמץ יש תגמול מושלם, שאין נהדר ממנו.