משישון

"זה יהיה הספר האחרון", אומר אבא, כאשר חני מגישה לו את הספר שקטפה ממדף הספרים שלה. חני מחייכת פנימה, כל כך הרבה פעמים שמעה את הפעם האחרונה הזו, טרם אוכל, לפני מסע, לקראת פרידה. היא מביטה בו כמבינה. רואה איש שכל חייו דפים בפניו. בעיניו חונה ידיעה נבונה עתירת תמונות, הן בוהות לפעמים ואז היא מאוד רוצה לדעת מה הן רואות פנימה.

"למה האחרון?".

"קראתי כבר את כולם" "כאילו כל ספר כבר נכתב בקודמו, את לא תביני את ההרגשה הזו"

"אבל עובדה שאתה קורא המון, הלוואי שהייתי מספיקה כמוך"

"זו לא קריאה חני, בואי תני לי חיבוק", היא יושבת לצידו על הספה והוא מניח ראש עייף על הכתף שלה, זרוע אחת חובקת אותו והיד השנייה מלטפת את הלחי.

"את מבינה אני חי בחיים של אנשים אחרים, לזמן מה אני יכול להיות צעיר זועם ויחף, או מאהב מושלם, אבל רק לזמן מה, אחר כך אני עומד בחלון פה ומרגיש כמו ענן קל מרחף, כמו כלום"

"מה רע בלחיות חיים של אחרים למעט זמן, פנטזיה" היא מביטה בשעון על הקיר.
"אתה צריך משהו מהסופר, שארד לקנות? רוצה שאבשל לך משהו טעים?" היא צריכה להספיק להגיע לתחנת הרכבת בעוד שעתיים, לאסוף את הבת ולחזור הביתה לפני שהמכולת נסגרת.

"למה את באה ביום שיש לך כל כך הרבה דברים לעשות, תבואי פעם להיות איתי בלי מגבלות זמן"

שוב העקצוץ הקטן בצווארה, הנה זה בא.

"איפה את בכלל, נותנת לי ספרים לקרוא ומתחבאת ממני, מה עם החיים שלך? אני לא יכול להיכנס לשם?" "עוד לא כתבתי את הספר הזה" מה שהיה חיוך מסתבך למרירות.

בעבור יומיים צלצל הטלפון, מדברים מאחוזת חלום, אבא נעלם, חיפשו אותו בכל מקום אפשרי בטווח קילומטר מהבית. בדרך כלל הוא איש אחראי ומשאיר הודעות, היכן הוא נמצא או לאן הולך ומתי ישוב. איגור המאבטח בכניסה ראה אותו עולה על מונית, מאז לא שב וחלפו  שמונה שעות.

פתאום צף הספר לעיני רוחה. הספר שהביאה לו לקריאה בצד קופסת המרק הביתי וקציצות התרד שהוא אוהב. נזכרה שקראה בו לפני חודשים ואהבה את ארווין, הבחור הנואש שבטוח כי ימיו ספורים ומחליט לחיות חיים שאולים לפי בחירתו. זרועה נשלחה להוריד את הספר שהבהב מול עיניה כמו בסרט תלת מימדי על המדף. ארווין שכר פורד חבוטה ונסע איתה  לקונדסי מיניסוטה. לכשהיגיע אחרי יומיים ללא שינה הוא נכנס לתחנת דלק עלובה והחליט לשדוד אותה. בדרכו פנימה כשידו אוחזת באקדח שבכיסו, הוא נתקל בחיימה, ומכאן התחילו חייו האחרים, חיימה צ´יקאנו זקן.

"מה זה שייך להיעלמותו של אבא?" שואל אדיב, "אבא שלך לא סנילי אין לו אלצהיימר או משהו". אדיב חושב שעליה להיכנס לחרדת חיפושים קדחתנית כיאה לבת מסורה. אבל היא יושבת שם על המרפסת, סוקרת את שדרת הבוגנוויליה הלוהטת ואת קבוצת הפועלים המכסה את גג הבית הסמוך ברעפים אפורים. באופן ברור היא משיבה את ידיה לחיקה,  נינוחה.

יש לו מגע זר לא קר, לאקדח. אני צופה מבעד לחלון בחוץ, רוח עזה ועלי הדקל הוושינגטוני כמעט ושורטים את הזכוכית. שתי נשים בשמלות כהות וגרביים לבנות חותרות כנגד הרוח. אני מלטף אותו בכיס והבוהן רועדת על ההדק. ישבנו אמש אצל יהודה לשתות תה של ערבית.  ברגע שהלך לשירותים  נכנסתי לחדר השינה שלו, הרמתי את הכרית, דחפתי את היד ברווח שבין המזרון לגב המיטה והוא היה שם. האקדח טעון ונצור. לפני כשנתיים הלכנו לגינה הסמוכה ותרגלנו שימוש על יבש. יהודה אומר שקשישים צריכים להגן על עצמם מפני חוסר האונים ואקדח הוא הכלי הנכון לכך. ישבנו כשעה ושתינו בנחת את התה החזק, קיוויתי שלא יבדוק בלילה את מצב האקדח.

הספר הזה שהביאה לי, קראתי בו כל הלילה, אף שהייתי עייף כל כך. הבחור הזה ארווין שיודע כי ימות בקרוב ומחליט לחיות חיים אחרים עד אז, זה מצא חן בעיני, תמיד היה ארווין האיש המוותר מחליק מייפה, תמיד מהסס ועומד מהצד, איש בלי פנים. מין זקן כזה והוא צעיר ובריא. בבוקר ירדתי לבנק ומשכתי כסף, אחר כך חזרתי הביתה, ארזתי בתיק סוודר חולצה ומכנסיים שני זוגות תחתונים וגרביים, את קופסת השיניים וסבון. במעיל החום שלי יש מספיק כיסים נסתרים להחביא בהם כל דבר. יש לי חיבה מסוימת לחדר הזה וגם מעט זיכרונות טובים לסקור, המבט שלי חולף מלטף תמונות ופינות עד שהיד מרימה את הכובע מן הכסא ואני יוצא.

"ספישל לדימונה". נהג המונית מניע ראש בעצבות, הוא מכיר את באי הבית הזה. לפעמים יש להם בקשות מוזרות. "כמה יעלה לי ספישל לדימונה?". "תשמע סבא, דימונה זה רחוק מאוד ועלוב מאוד, מה יש לך לחפש שם?" "כמה?" העמידה הכפופה אל פתח המונית מעיקה עלי. "אלף סבא, אלף שקל הלוך חזור ואני אחכה שתסיים מה שיש לך לעשות שם". הוא חושב שירתיע אותי אבל אני פותח לי את הדלת האחורית מניח את התיק שם ומתיישב לידו". "קח". הוא מביט בשטרות בהיסוס, נוטל אותם, לרגע יוצא מן המונית כמבקש לשאול מישהו דבר מה ואז שב ונכנס "נסענו" הוא אומר.

הדרך היתה ארוכה, אני חושב שנמנמתי בחלקה ולא ממש הקשבתי לנהג שליהג הרבה על הקשישים שיש להם בקשות מתישות ווכחנות רבה. הצטערתי על כך שלא לקחתי עימי בקבוק מים אבל קשה ביותר היה לי האיפוק. בבאר שבע עצרנו במסעדת דרכים והשתנתי.

אני אוהב לראות את הגבעות המתונות, מחליפות צבעים וגוונים ואת ריבועי השחור של אוהלי הבדואים מנקדים אותן. זמן רב עבר מאז נסעתי בכביש הזה, איני פוחד כלל. גם איני פוחד מהחיים החדשים הנכונים לי ומתשישותי, שהרי החלטתי שלא.

"איפה אתה רוצה בדימונה?" הנהג שואל. "בתחנת הדלק בכניסה". "מתי לבוא לקחת אותך?" הוא שואל. "אל תבוא". "אבל שילמת לי הלוך חזור". "תראה את זה כטיפ" אני משיב וצוחק בתוכי.

התחנה שוממת. מימינה מסעדה מאובקת. בפתח המבנה יושב צעיר שחרחר.

אני יוצא בכבדות מן המונית ועוצר לרגע, ישיבה ממושכת מקפיאה בי תנועה ועלי לחכות לשובה.

הבחור קם ממושבו וצועד אלי. הוא רואה את הקושי שלי. יש לו פנים יפות מאוד, כמו חצובות באבן כהה ושיניים צחות מציצות מבעד לשפתיים בשרניות. "למלא מלא?" הוא מצחקק אלי. אינני זז.

"מה קורה סבא? לא התבלבלת במקום?" לפתע ניטלים ממני כל שרידי כוחותי, נראה לי שבעוד שנייה אפול כערימת בגדים ריקה. הבחור ממהר להגיע אלי ונועץ זרוע גרומה תחת ידי לייצב אותי. רוח עזה משיטה ניירות ופחיות מתגלגלות בקרקוש נעים. הוא מוליך אותי בסבלנות לתוך חדר קטן ומלוכלך, מריח שמני מכונית וגומי שרוף. "מה מביא אותך לכאן?" הוא שואל ומושיב אותי על כסא ברזל מתנדנד. לאט לאט אני מוציא את האקדח מכיסי, מיישר אותו אל מול פניו שמעלי ולוחש "באתי לשדוד אותך". הבחור נרתע בקפיצה לאחור ולאחר מכן מיישר יד  פשוקה אלי.

"ואוו ואוו, סבא, קח את זה איזי, מה עובר עליך?" אני מושך בניצרה לאט כפי שתירגלנו אז, הקול החד  מחליא אותי. "מה יש לך לשדוד פה? יש אולי חמישיה בקושי, פדיון חצי יום" "זה לא הכסף" אני לוחש. הוא מתכופף אלי לאט, היד שלו מתקרבת אל האקדח בהיסוס. היא רכה וחמה על גב ידי ובעדינות לוחצת אותה אל ירכי. לאיטו הוא מושך כסא ומתיישב מולי, עיגולי עיניו לבנים ומשהו במבט שלו רך מאוד. "איך קוראים לך סבא?"  "איציק" "אני אריה, אתה יכול לקרוא לי ארווין, אני מהכושים העבריים בדימונה. שמעת עלינו?" הוא מלהג כדי למשוך זמן, אבל לי אין זמן, החולשה מאיטה ומרככת את מעשי. אני מנסה להרים את היד עם האקדח תחת לחץ האצבעות של ארווין, אבל אין לי כוח. הן כולאות אותי אך אין בהן כעס כלל. "תן לי לירות, כדור אחד, אפילו לא מכוון" אני אומר לו. ארווין מביט בי רגע ואז פתאום האצבעות שלו מלטפות את גב ידי בחמימות נעימה. אני נזכר שראיתי פעם את הלהקה של הכושים העבריים שרה בטלוויזיה, נשים מלאות עם קולות עמוקים, אדומים. "אתה שר ארווין?" הוא מופתע מן התפנית הזו משחרר לחץ מידי ומתיישר. "אימא שלי זמרת מובילה, אני מנגן בגיטרה לא רע". "מאין באת לפה איציק?" "מראשון לציון", "כל הדרך משם כדי לשדוד תחנת דלק עלובה?".

עכשיו היד שלי מתרוממת רועדת לגובה פניו, כוחות חדשים נוצקים בי, "ארווין, תן לי את הכסף או אני יורה בך" אני יודע כמוהו שזה הרגע שאחריו לא יהיה דבר, או יהיה הכל. הוא קם ממקומו, ובתנועה חתולית מתרחק ממני לכיוון הדלת.

אני שם לב לצמות דקות וצפופות שצונחות לכתפיו. "חכה רגע איציק, נעשה את זה כמו שצריך". הוא עובר לאחורי החדר ומביא משם קסטה קטנה, מטעין אותה לתוך הרדיו. "באמונה אלך אחריך... אחריתי מידך", שרות הנשים הכושיות בקולות מהפנטים ואנו יוצאים את התחנה, מזרחה אל תלולית אדמה חיוורת ששיח רותם פורח בה. ארווין מניח לזרועי ומתרחק כמטר. הוא פותח את התיק הקטן שכרוך למתניו ומוציא משם חבילת שטרות צפופה. אני נטל אותה ושם בכיס ואז מיישר את ידי האוחזת באקדח. אין האקדח כבד, ידי אינה רועדת יותר, מחלון התחנה בוקעת תחינה קצבית למחילה, ארווין מחייך אלי בשורה נפלאה של שיניים צחורות ואני יורה.