עזבו אותי נו

המעבד מורכב ממספר יחידות, המשמעותית שבהן נקראת "יחידה אריתמטית לוגית" והיא אחראית על פעולת החישוב עצמה. כמה שמפתיע הדבר, אף פעולה מסובכת מדי לא מתבצעת שם. חיבור, חיסור, כפל, חילוק - לא משימות שמוח אדם מתקשה להתמודד איתן. לא רק זאת - המספרים היחידים בהם עושה המעבד שימוש הם אפס ואחד. יש זרם, אין זרם, ממש בדומה לדרך בה מעבירים תאי העצב שבמוח שלנו מסרים זה לזה.

כיצד סופרים באפס ואחד? כך: אפס, אחת, עשר, אחת עשרה, מאה, מאה ואחת, מאה ועשר, מאה ואחת עשרה... מוזר אך נוח כשמתרגלים. כל סרט, איכותי ככל שיהיה, כל שיר או תמונה ששמורים במחשב שלנו הם לא יותר מאוסף של אפסים ואחדות. העובדה הזאת היא כמעט בלתי נתפסת.

כבר קיימים היום ניסיונות לפענח את הדרך בה מאחסן המוח שלנו מידע מסוגים שונים. האם האות 'a' מיוצגת כ-1100001, ואם כן - איפה בדיוק היא מאוחסנת ובאיזה פורמט? מצד אחד, אנחנו אוגרים כמות עצומה של זכרונות במהלך חיינו, ומצד שני - כנראה אף אחד מאיתנו לא מסוגל להעלות בדמיונו או על הדף את ה"מונה ליזה" ברמת דיוק גבוהה על פי זיכרונו בלבד. המחשב עושה זאת בהרף עין.

נהוג לומר שהמחשבים אינם מסוגלים ללמוד בכוחות עצמם ולכן לעולם לא יוכלו להתעלות על המחשבה האנושית. אני חושב שיש בטענה הזאת חוסר הבנה בסיסי. המחשב שלי, למשל, לומד בעצמו בכל לילה בין השעה שלוש לבין השעה ארבע לפנות בוקר. הוא מתחבר בעצמו לשרת מרוחק ומעדכן בעצמו את רשימת הוירוסים מהם עליו להתגונן. המחשב שלי לומד את דפוסי הגלישה שלי ומציג בפני קישורים מהירים לאתרי האינטרנט אליהם אני נוהג לגלוש יותר. המחשב שלי מתעדכן בכל כותרות העמוד הראשי של ynet לפני שאני מספיק לקרוא מילה אחת.

אז מה יש בנו שאין במחשב? רגשות? זהו מושג קצת מעורפל. אם אתכנת תוכנה שתדפיס למסך שלי פרצוף עצוב באופן אוטומטי ברגע שאכתוב לה את המילה "אידיוט", האם אוכל לומר שהמחשב שלי מרגיש? מה הופך אותו למרגיש פחות? עצם זה שלימדתי אותו כיצד להגיב? הרי גם אותנו מלמדים בילדותנו כיצד להגיב. "כבד את אביך ואת אמך" למשל, זה לא נשמע שונה מהותית מפקודה שהייתי יכול לכתוב למחשב שלי.

היכולת לקבל החלטה. בשנות השמונים המאוחרות התחילו יצרני הרכב לשלב במכוניות מערכת למניעת נעילה בבלימה אשר מטרתה להפוך בלימות פתאומיות לבטוחות יותר על ידיי הפעלת הבלמים לסירוגין ולא ברציפות כפי שעושים רוב בני האדם באופן אינטואיטיבי. מערכת זו נקראת ABS והיא דוגמה טובה לדרך בה מקבלת המכונית שלנו בעצמה החלטה גורלית ולמעשה "לוקחת מאיתנו את המושכות". שוב ניתן לומר שההחלטה לא הייתה יכולה להתקבל ללא תכנות מראש, והפעם כבר ניתן לשאול בפה מלא - האם ניתן בכלל לקבל החלטה ללא תכנות מראש?

כשהמחשב שלנו מציג לנו סרט, הוא מקבל אלפי החלטות בכל שבריר שניה. כל החלטה כזאת נעשית בתוך המעבד (או במעבד הנפרד של כרטיס המסך, לא נכנס לזה) והיא בסופו של דבר תוצאה של פעולה אריתמטית פשוטה. כשאני מקבל החלטה, למשל - לגרד באוזן, אני עושה זאת לאחר גירוי מסויים שהוביל לפעולות תגובה מסויימות במוחי, רובן מחוץ לתחום הכרתי. בזיכרון שלי שמור אלגוריתם לפתרון גירוד באוזן והוא כולל הפעלה של כמה רכיבי חומרה - שרירי היד והאצבעות - באופן שיביא לפתרון הבעיה. משתמשי Windows שילחצו על צירוף המקשים הידוע Ctrl-Alt-Delete יוכלו להתרשם ממספר תהליכים (או תוכנות) שפועלים בכל זמן בו מערכת ההפעלה רצה על המחשב, ממש כמו תהליכי הנשימה והדופק של גופנו. איננו נדרשים להפעיל אותם ידנית (בדרך כלל) והפסקתם עלולה להביא לבעיות קשות מאוד בתפקוד שלנו או בתפקוד המחשב שלנו, תלוי על אילו תהליכים אנחנו מדברים. 

אני בכוונה לא נכנס כאן לנושאים פילוסופיים יותר כמו נשמה, נפש וכו'. אלו מושגים שאין דרך לעבד אותם בכלים בהם אני משתמש כשאני דן בנושא הזה. אינני מכחיש או מאשר את קיומם אך גם אינני חושב שקיומם או אי קיומם בהכרח רלוונטי לעניין. אני חושב שרוב האנשים מסתפקים בתשובות די רעועות לשאלות שהופכות ונהיות לחשובות יותר ויותר. לא רחוק היום בו נתקשה מאוד להחליט האם השותף שלנו לשיחה הוא אדם או מחשב. המעבד, לעומת זאת, כבר יודע להחליט ברגע.

כבר שבוע שאני מנסה להשתין בדיוק אל אותה שארית חרא עקשנית שדבוקה לאסלה. היא לא הראשונה ובטח לא האחרונה, אבל אני חושב שלא רציתי כך אף פעם לנצח שארית של חרא. כן, יש את המברשת המטונפת הזאת שערן צור פעם דחף לתוך התחת של עצמו באיזה שיר, אבל זה לא יהיה משחק הוגן, זה כמו להבין את השאלה רק אחרי שקראת תשובה של מישהו אחר. אני קורא על השערת רימן ולא מבין הרבה אבל המרדף אחרי ההוכחה מרתק. אולי זה רק בגלל שאין לי כוח לחפש את הגרעין של מרחב האפס המזויין, בהינתן הצירוף הליניארי הפורש את תת המרחב כולו. המתימטיקה כבר מזמן יצאה מגבולות התועלת, היא רק משתינה אל השאריות שהיא עצמה מחרבנת ויודעת שהחרא לא נגמר אף פעם.

פאק איט. אני הולך לישון.

כולנו אשכים של מישהו שמבקש עכשיו תרגישו. עברתי לכרום אבל זה לא שינה לי את החיים, אני שובר את הראש על רקורסיות מזדיינות ובאופן בלתי נמנע מתערבבים לי כל מיני צירים של זמן בכל מיני כוסות של תה. הלך האוטו אבל יש לי אהבה בירושלים, ומחר היא תבוא ונשכב על השטיח ונצחק על זה שלא כל כך עומד לי הפעם או שלא ממש רטוב לה דווקא, והלב שלה כמו תות יהיה ואני כמו שוקולד לבן לבן. עברתי לכרום ונגמרו לי התחתונים, צריך לעשות כביסה אבל אין לי אסימון למכונה, נקפוץ לכלבו, הם אף פעם לא זוכרים שם את המספר שלי, וגם אני.

רקורסיה, לשאלתה של הגברת, היא תהליך שמגדיר את עצמו. יש דוגמה נחמדה, דמיינו שתחת הערך "רקורסיה" במילון כתוב "עיין ערך - רקורסיה". זה כמו להציב מראה אל מול מראה, או עין בעין, כמו להגדיר איבר בסדרה ע"י האיבר הקודם לו (או הבא אחריו). צורות פרקטליות למיניהן, לא זה לא קשור לטחורים, לעזאזל, כבר מאוחר.

מצאת אותי על פי עיקרון האלימינציה, בדקת יוצאי יחידות קרביות וטעמת גם חובבי ג'ז אנינים. לא הסתדרו לך עם הנשק מתחת לכרית, והסולם המעייף הזה שמשעמם את הקלידים. ביקרת במועדון הדתיים הסוררים, ניסית גם את הקוף ההוא שאני אף פעם לא זוכר לשכוח. דרגת אותם כמו מטריצה, הם התאפסו לך כשהשוות עם אחרים. הוכחת אותי באינדוקציה, הנחת שאני נכון ואז דרשת ממני עוד, החלטת שאני תמיד יכול יותר. דפקת לי את הראש על ציר המספרים הממשיים, אמרת,"לא כולם רציונליים כמוך". חיברת, החסרת, עצרת אותי בסימן קריאה וראית איך שאני נוסק, שואף אל אסימפטוטה בענן ונושק אל עקומת שפתייך. המשיכי לכייל אותי אלייך, להציב אותי במשוואות מצב רוחך, נפצי אותי עד כדי שבר, העלי אותי בחזקה שמנה, רק אל תנסי להוכיח אותי בשלילה. כי אני, יא חביבתי, משתגע כבר ממספרים.

ואולי כלל אין בך משפטים שלא ניסחו אחרים, אז אינך אלא פנתר תשוש – ממאן להבין את פשר הגדרות אשר תוחמות את הכרתך. בין כורח האדמה לאשליית השחקים אתה עוד חיה שניזונה מאור השמש ואל מולה קורסת לבסוף במשוואה האכזרית של שרדינגר. רדוף שכחה אתה, יכול לטרוף את מי שלא יכול לטרוף אותך.

וכך חוזרת ושוב חוזרת, מסקנה שאין בה יותר ייאוש מאשר בחיי הנצח עצמם, סטטיסטיקה נטולת כל סטייה קיומית. וברגעים בהם הדעת מעורפלת דיה אתה מוכן להסתפק אפילו במה שאין לך, לחלוף על חלונות הראווה כמשב רוח שלא הצליח לאסוף אליו אף לא פירור אחד של תשוקה.

כך או כך, את מה שאהבת יכולת גם לתעב, הזמן הוא שמחליט ולא צללית דמותו המתקראת בפיך 'נפש'. לבנות הדומינו נאנחות באכזבה או בחדווה אך סוף כולן ליפול. אל תצטער כל כך על המילים, הן רק מילים, הן החיים אשר מבעד לגדרות.