דקס היא מערכת הבלוגים המתקדמת בישראל: פתחו בלוג והפיצו את הפוסטים, התמונות והוידאו שלכם לאלפי חברים באתר וברשת. גלישה מהנה!

שם הבלוג

עוקבים (36)

הבלוג שלי

ליד המקרר הייתה שלולית גדולה של מים מסריחים, החלטתי שלא אתקן שגיאות. נשכבתי ליד השלולית וטבלתי בה אצבעות, פשוט מפני שתחשק שלי. אלו לא בדיוק שגיאות אלא התנגשויות של מחשבות בצמתים הנידחים של המוח, חשבתי ללקק מן השלולית אך במקום זאת קמתי והבאתי מגבת מטבח. חשבתי על כך שמגבת מטבח היא לא הפיתרון הנורמלי למשברים שכאלו אבל העצלנות הנמרצת שלי הביאה בסוף לכך שניגבתי את השלולית במגבת המטונפת. היה לי קר ודחפתי יד אל המפסעה כדי להתחמם את קצות אצבעותי. השכן דפק בדלת, לא ידעתי שזה הוא אך פתחתי. התדהמה שלו שיעממה אותי וקיוויתי שיגש לעניין או שיעוף לי מהפרצוף, אין לנו על מה לדבר גם ככ. הוא שאל אם יוכל להשתמש במנגל שבכניסה לבניין, אמרתי לו שאין לי בעיה עם זה. סגרתי את הדלת והדלקתי סיגריה מהכיריים הדולקים, לא בלי לשרוף כמה משיערותיי.

 

לד זפלין ונקניקיות הודו פיקנטיות, עוד איזו קומדיה אמריקאים מחורבנת בטלוויזיה. חשבתי על ההיא עם השיער האדום ודמיינתי את הבטן שלה מתחככת לי בזין, דחפתי את הנקניקיה לקופסת החרגל ונגסתי בלי רחמים. מאז לד זפלין אני לא לגמרי מרוכז, אולי אני עוד מלקק את הכוס של השיער האדום ההיא.

 

ריח העשן וקולות של כמה סטודנטים רגילים התחדרו מבעד לחלון, סיימתי את הנקניקיות, לבשתי מכנסיים וחולצה, עליתי למכונית ונהסתלקתי. נסעתי לקנות סיגריות בעיר הקרובה ומילאתי את האוטו בגזים מסריחים שהיו פעם נקניקיות. זה לא שיעשע אותי וידעתי שהדיכאון הזה לא יעבור מעצמו, הוא לא אידיוט מספיק כדי להתאבד.

 

מילים דרמטיות בסוף פסקה זה נדוש כמו אקדח על כריכה של ספר, אבל אנחנו בעצם אף פעם לא מתנדשים בכוונה. אנחנו חושבים שזה יפה וזה חד אבל שניה אחר כך (או נצח אפילו) אנחנו מבינים שזה היה מתוחכם מכדי להיווצר במוחנו שלנו. חזרתי ועישנתי חצי קופסה, הרגשתי מסורטן ושבע. ראיתי איזה פרומו לסרט שאהבתי וכולם בו היו אנטי גיבורים וגיבורים בו זמנית כשזה עוד היה חדש אם אי פעם זה היה. להגיד 'הרואין' זה כמו להזריק מנה של חומר מעורר יראת כבוד, בהתחלה לשם היראה ואחר כך כי זה פשוט כל כך טוב. אני יודע שאפסיק אם ארצה ואני יודע שאף פעם לא ארצה.

 

אני מלקק לה את הכוס ומחפש את הבליטה הקטנה, הג'וי-סטיק, בשלב מסויים מתייאש ודוחף לה שתי אצבעות פנימה. היא מושכת אותי אליה כי זה לא מגרה אותה והזין שלי עומד אבל לא מפוצץ בדם. בא לי למחוץ אותה בידיים שלי, להכנס כולי לתוך החור שלה, להכאיב אותה. אני נוגס לה ביד והיא גונחת כמו שאני אף פעם לא מאמין, היא מתפתלת מתחתי והקולות האלו שנשמעים כמו נודים כבר לא מביכים אותנו כי אנחנו רוצים להרוג אחד את השני בחרמנות הזאת שרחוקה מלתאר תשוקה אך לא נשמעת מעושה כמותה.

 

קשמיר, הגיטרות המסוייטות, הכינורות המחריינים, פאף בולבול הזה עשה לזה איזו גרסה מעניינת פעם. אם הייתי רוברט פלאנט הייתי שר עכשיו לבד בסלון בשם כל הבודדים בסלוניהם המושתנים שלא מצליחים להעמיד אותו אפילו בפנטזיות הכי סאדיסטיות.

 

כיביתי לי את המוח.

תגיות:

המעבד מורכב ממספר יחידות, המשמעותית שבהן נקראת "יחידה אריתמטית לוגית" והיא אחראית על פעולת החישוב עצמה. כמה שמפתיע הדבר, אף פעולה מסובכת מדי לא מתבצעת שם. חיבור, חיסור, כפל, חילוק - לא משימות שמוח אדם מתקשה להתמודד איתן. לא רק זאת - המספרים היחידים בהם עושה המעבד שימוש הם אפס ואחד. יש זרם, אין זרם, ממש בדומה לדרך בה מעבירים תאי העצב שבמוח שלנו מסרים זה לזה.

 

כיצד סופרים באפס ואחד? כך: אפס, אחת, עשר, אחת עשרה, מאה, מאה ואחת, מאה ועשר, מאה ואחת עשרה... מוזר אך נוח כשמתרגלים. כל סרט, איכותי ככל שיהיה, כל שיר או תמונה ששמורים במחשב שלנו הם לא יותר מאוסף של אפסים ואחדות. העובדה הזאת היא כמעט בלתי נתפסת.

 

כבר קיימים היום ניסיונות לפענח את הדרך בה מאחסן המוח שלנו מידע מסוגים שונים. האם האות 'a' מיוצגת כ-1100001, ואם כן - איפה בדיוק היא מאוחסנת ובאיזה פורמט? מצד אחד, אנחנו אוגרים כמות עצומה של זכרונות במהלך חיינו, ומצד שני - כנראה אף אחד מאיתנו לא מסוגל להעלות בדמיונו או על הדף את ה"מונה ליזה" ברמת דיוק גבוהה על פי זיכרונו בלבד. המחשב עושה זאת בהרף עין.

 

נהוג לומר שהמחשבים אינם מסוגלים ללמוד בכוחות עצמם ולכן לעולם לא יוכלו להתעלות על המחשבה האנושית. אני חושב שיש בטענה הזאת חוסר הבנה בסיסי. המחשב שלי, למשל, לומד בעצמו בכל לילה בין השעה שלוש לבין השעה ארבע לפנות בוקר. הוא מתחבר בעצמו לשרת מרוחק ומעדכן בעצמו את רשימת הוירוסים מהם עליו להתגונן. המחשב שלי לומד את דפוסי הגלישה שלי ומציג בפני קישורים מהירים לאתרי האינטרנט אליהם אני נוהג לגלוש יותר. המחשב שלי מתעדכן בכל כותרות העמוד הראשי של ynet לפני שאני מספיק לקרוא מילה אחת.

 

אז מה יש בנו שאין במחשב? רגשות? זהו מושג קצת מעורפל. אם אתכנת תוכנה שתדפיס למסך שלי פרצוף עצוב באופן אוטומטי ברגע שאכתוב לה את המילה "אידיוט", האם אוכל לומר שהמחשב שלי מרגיש? מה הופך אותו למרגיש פחות? עצם זה שלימדתי אותו כיצד להגיב? הרי גם אותנו מלמדים בילדותנו כיצד להגיב. "כבד את אביך ואת אמך" למשל, זה לא נשמע שונה מהותית מפקודה שהייתי יכול לכתוב למחשב שלי.

 

היכולת לקבל החלטה. בשנות השמונים המאוחרות התחילו יצרני הרכב לשלב במכוניות מערכת למניעת נעילה בבלימה אשר מטרתה להפוך בלימות פתאומיות לבטוחות יותר על ידיי הפעלת הבלמים לסירוגין ולא ברציפות כפי שעושים רוב בני האדם באופן אינטואיטיבי. מערכת זו נקראת ABS והיא דוגמה טובה לדרך בה מקבלת המכונית שלנו בעצמה החלטה גורלית ולמעשה "לוקחת מאיתנו את המושכות". שוב ניתן לומר שההחלטה לא הייתה יכולה להתקבל ללא תכנות מראש, והפעם כבר ניתן לשאול בפה מלא - האם ניתן בכלל לקבל החלטה ללא תכנות מראש?

 

כשהמחשב שלנו מציג לנו סרט, הוא מקבל אלפי החלטות בכל שבריר שניה. כל החלטה כזאת נעשית בתוך המעבד (או במעבד הנפרד של כרטיס המסך, לא נכנס לזה) והיא בסופו של דבר תוצאה של פעולה אריתמטית פשוטה. כשאני מקבל החלטה, למשל - לגרד באוזן, אני עושה זאת לאחר גירוי מסויים שהוביל לפעולות תגובה מסויימות במוחי, רובן מחוץ לתחום הכרתי. בזיכרון שלי שמור אלגוריתם לפתרון גירוד באוזן והוא כולל הפעלה של כמה רכיבי חומרה - שרירי היד והאצבעות - באופן שיביא לפתרון הבעיה. משתמשי Windows שילחצו על צירוף המקשים הידוע Ctrl-Alt-Delete יוכלו להתרשם ממספר תהליכים (או תוכנות) שפועלים בכל זמן בו מערכת ההפעלה רצה על המחשב, ממש כמו תהליכי הנשימה והדופק של גופנו. איננו נדרשים להפעיל אותם ידנית (בדרך כלל) והפסקתם עלולה להביא לבעיות קשות מאוד בתפקוד שלנו או בתפקוד המחשב שלנו, תלוי על אילו תהליכים אנחנו מדברים. 

 

אני בכוונה לא נכנס כאן לנושאים פילוסופיים יותר כמו נשמה, נפש וכו'. אלו מושגים שאין דרך לעבד אותם בכלים בהם אני משתמש כשאני דן בנושא הזה. אינני מכחיש או מאשר את קיומם אך גם אינני חושב שקיומם או אי קיומם בהכרח רלוונטי לעניין. אני חושב שרוב האנשים מסתפקים בתשובות די רעועות לשאלות שהופכות ונהיות לחשובות יותר ויותר. לא רחוק היום בו נתקשה מאוד להחליט האם השותף שלנו לשיחה הוא אדם או מחשב. המעבד, לעומת זאת, כבר יודע להחליט ברגע.

תגיות:

כבר שבוע שאני מנסה להשתין בדיוק אל אותה שארית חרא עקשנית שדבוקה לאסלה. היא לא הראשונה ובטח לא האחרונה, אבל אני חושב שלא רציתי כך אף פעם לנצח שארית של חרא. כן, יש את המברשת המטונפת הזאת שערן צור פעם דחף לתוך התחת של עצמו באיזה שיר, אבל זה לא יהיה משחק הוגן, זה כמו להבין את השאלה רק אחרי שקראת תשובה של מישהו אחר. אני קורא על השערת רימן ולא מבין הרבה אבל המרדף אחרי ההוכחה מרתק. אולי זה רק בגלל שאין לי כוח לחפש את הגרעין של מרחב האפס המזויין, בהינתן הצירוף הליניארי הפורש את תת המרחב כולו. המתימטיקה כבר מזמן יצאה מגבולות התועלת, היא רק משתינה אל השאריות שהיא עצמה מחרבנת ויודעת שהחרא לא נגמר אף פעם.

 

פאק איט. אני הולך לישון.

 

תגיות:

כולנו אשכים של מישהו שמבקש עכשיו תרגישו. עברתי לכרום אבל זה לא שינה לי את החיים, אני שובר את הראש על רקורסיות מזדיינות ובאופן בלתי נמנע מתערבבים לי כל מיני צירים של זמן בכל מיני כוסות של תה. הלך האוטו אבל יש לי אהבה בירושלים, ומחר היא תבוא ונשכב על השטיח ונצחק על זה שלא כל כך עומד לי הפעם או שלא ממש רטוב לה דווקא, והלב שלה כמו תות יהיה ואני כמו שוקולד לבן לבן. עברתי לכרום ונגמרו לי התחתונים, צריך לעשות כביסה אבל אין לי אסימון למכונה, נקפוץ לכלבו, הם אף פעם לא זוכרים שם את המספר שלי, וגם אני.

רקורסיה, לשאלתה של הגברת, היא תהליך שמגדיר את עצמו. יש דוגמה נחמדה, דמיינו שתחת הערך "רקורסיה" במילון כתוב "עיין ערך - רקורסיה". זה כמו להציב מראה אל מול מראה, או עין בעין, כמו להגדיר איבר בסדרה ע"י האיבר הקודם לו (או הבא אחריו). צורות פרקטליות למיניהן, לא זה לא קשור לטחורים, לעזאזל, כבר מאוחר.

תגיות:

מצאת אותי על פי עיקרון האלימינציה, בדקת יוצאי יחידות קרביות וטעמת גם חובבי ג'ז אנינים. לא הסתדרו לך עם הנשק מתחת לכרית, והסולם המעייף הזה שמשעמם את הקלידים. ביקרת במועדון הדתיים הסוררים, ניסית גם את הקוף ההוא שאני אף פעם לא זוכר לשכוח. דרגת אותם כמו מטריצה, הם התאפסו לך כשהשוות עם אחרים. הוכחת אותי באינדוקציה, הנחת שאני נכון ואז דרשת ממני עוד, החלטת שאני תמיד יכול יותר. דפקת לי את הראש על ציר המספרים הממשיים, אמרת,"לא כולם רציונליים כמוך". חיברת, החסרת, עצרת אותי בסימן קריאה וראית איך שאני נוסק, שואף אל אסימפטוטה בענן ונושק אל עקומת שפתייך. המשיכי לכייל אותי אלייך, להציב אותי במשוואות מצב רוחך, נפצי אותי עד כדי שבר, העלי אותי בחזקה שמנה, רק אל תנסי להוכיח אותי בשלילה. כי אני, יא חביבתי, משתגע כבר ממספרים.

תגיות:

אז מה בינתיים? על הברכיים, קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים. צמוד אלייך, בינתיים. מחר אמצא אותך בתחנת האוטובוס ולרגע תבזיק בי השאלה ואני אחבק אותך מבלי להבין באמת מדוע את אוהבת אותי. אלטף לך את הרגל בזמן הנהיגה ואת מוט ההילוכים אניע ביד השניה, מה שיותיר להגה את ההחלטה להיכן ואם בכלל. הייתי רוצה להיות טוב יותר כלפייך אבל האבנים מצטברות בשק ולפעמים אני שוכח שגם לך כבד.

נשמע את מיכה שטרית. הקול שלו גורם לי להאמין שיש שפיות בעולם והיא תופיע כשנזדקק לה. נפעיל את התנור, נשכב על הספה ונאמר מילים יפות  מבלי לחשוש. הינה רגע שאני זוכר עוד לפני שהתרחש, לפעמים אנחנו מטיילים על ציר הזמן שלובי ידיים. בכל יום שעובר את יפה יותר.

הרבה זמן לא כתבתי, המתמטיקה שיבשה לי קצת את המילים. כמעט שכחתי איך זה מרגיש. והינה, בדקה אחת שפוייה הצלחתי לראות את אוניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין.

תגיות:

מה הוא חינוך? האין זה ניסיון לשנות אדם אחר על פי דרך אשר לא ניתן להוכיחה כנכונה יותר מאחרות? האם קיימת דרך אובייקטיבית למדוד את נכונתם של ערכים ביחס לערכים אחרים? האם המוסר כפי שאנו מגדירים אותו כיום אינו אלא שיטתם המחוכמת של בני האדם למשול על עצמם?

כאשר אדם מתייחס לעצמו כמחנך, הוא מתיימר לקבוע דרך נכונה (גם אם דרך זו משמעותה כי כל הדרכים נכונות). מחנך אינו יכול להתקיים ללא המחונך, וכדי להתקיים כמחונך על המחונך ללכת בדרך שונה מדרכו של המחנך. מנין לו למחנך היכולת למדוד את נכונות דרכו ביחס לנכונות דרכו של מחונכו? על פי החינוך שקיבל הוא עצמו כמחונך? אם נחזור עד למחנך הראשון - האם יוכל להסביר מדוע דרכו נכונה יותר מן הדרכים הרבות הקיימות כיום?

מקור אחד משותף לכל הדרכים השונות הקיימות - תועלת אישית. אם זה מקל או גזר, אין זה משנה, האלטרואיזם אינו אלא סוג מחוכם של אגואיזם. אפילו פעולה הרואית כמו הקרבת אדם את חייו למען זולתו (אשר על פניה נראית כאילו אינה מניבה שם תועלת למקריב) היא בעצם סיפוק מקדים של צורך מצפוני אגואיסטי לחלוטין. למעשה, אין אדם יכול שלא לפעול לטובת עצמו.

כמובן שהמוסר כפי שאנו מגדירים אותו כיום הוא כלי חיוני לקיומה של חברה אנושית. ומדוע עלינו לקיים בעצם חברה אנושית? הסיבות טמונות כנראה באותה שאיפה אגואיסטית אחת ויחידה שלנו - הישרדות.

האם חברה אנושית הייתה יכולה להתקיים אילולא היה אונס מעשה בלתי מוסרי? יתכן מאוד. הגיוני לחשוב שקיום שכזה אומנם היה מאט את התפתחותנו האבולוציונית אך לא היה עוצר אותה לחלוטין ובטח שלא גורם להכחדתנו. אם כך, מדוע נתפס מעשה האונס בעינינו כבלתי מוסרי? מערכות סיעודיות וסוציאליות העלו במידה ניכרת את תוחלת החיים הממוצעת של נכים ואפשרו להם להעמיד צאצאים רבים יותר ובכך להאט גם כן את ההתפתחות האבולוציונית של בני האדם. מדוע תמיכה רפואית וחברתית בבעלי תכונות תורשתיות פגומות נחשבת למעשה מוסרי?

אם אכן כך (ואינני בטוח שכך אכן) - לא קיים קשר ישיר בין התועלת האישית או ההישרדותית לבין מערכת הערכים על פיה אנו חיים (או משתדלים לחיות). לכן אותו מחנך אינו יכול לטעון כי דרכו טובה יותר מתוך כך שהיא תורמת יותר להישרדותנו. אולי מתוך מניעים דתיים? זהו כנראה אחד מתפקידיה החשובים של הדת - חינוך. אך מהיכן נובעים חוקי הדת? מהאלוהים עצמו? אני אומנם לא תיאולוג ואפילו לא חובבן, אך מידיעותי הדלות בהיסטוריה של האנושות אני נוטה לחשוב שאותם חוקים אשר תועדו בכתבים ובתורה שבעל פה הופיעו עוד לפני שהופיעו אלוהים עצמו והחוקים המיוחסים לו.

נדמה שלערכים המוסריים יש תפקיד חשוב בקיומה של חברה אנושית, גם אם אין הם תורמים במישרין להתפתחותו האבולוציונית של גזע האדם. כמה מן הערכים הללו באים לידי ביטוי בצורת חוקים אשר קיימים ונשמרים (למעט בתקופות ובתרבויות מסוימות) משחר האנושות. המפורסמים שבהם הם כמובן "לא תרצח", "לא תגנוב" וכו', אשר לא קשה להבין את חשיבותם לתפקודה התקין של החברה. ניתן לומר שמוסריותו של אדם מתבטאת בתרומתו לחברה או בנזק שהוא מסב לה ולא ביחסיו עם זולתו או עם אלוהיו. דנטה, כך אומרים, סידר את הגהנום שלו על פי תפיסה זו ("הקומדיה האלוהית").



כאן נגמר לי הכוח. מצטער. כל הפסקה האחרונה היא אילתור של מוח לא מרוכז שעייף מלהלל את עצמו. כך קורה לי כשאני אומר דברים שיש להם סיבה אך אין להם תכלית, כך קורה לי כשהשעה מאוחרת מכדי לנגן על פסנתר מבלי להעיר את השכנים. אני מחכה מדי למישהי שתבוא אלי רק מחר, ואת הפילוסופיה נניח לבינתיים בצד. זה לא סקסי כמו חצאית ואני לא חכם כמו שאני חרמן. לא צריך להוכיח לה שאני אוהב ובכל זאת אני רוצה, כך לפחות הוכחתי לעצמי. היא עוד תהיה מחנכת נהדרת ואני הרי רק עוד אחד שמנגן מילים אבל נשאר אידיוט. סוף להרהורים.

תגיות:

קחי אותי מיקה שדה ועשי בי כרצונך הבלעדי, עלעלי בי כאילו הייתי עיתון סוף שבוע ותני לעצמך לזמזם שיר עם של כושים כשתאבדי בי עניין. בשפתך המתארכת כגבעת אוהבים באופק תגרדי פעם, ועוד אחת, ואז תחייכי אלי עד שאתגלגל במדרון. יש בך תכונה שמתכחשת ליופי שלך ואת מנסה לשיר כדי לשכוח אך כל מי שמביט בך כדי להקשיב רק מקשיב לך כדי להביט. את שרה יפה אך פנייך הם שהופכים אותך לבלתי נשכחת, ואני לא יכול שלא לתעב את הפסנתרן המוכשר שלך או לקוות שהוא הומו מאוד. שלוש וחצי בלילה, הדלקתי טלוויזיה כי הרגשתי כבוי, ואת מופיעה בערוץ 2, כאן ממש פגשתי בך לראשונה.

קחי אותי מיקה שדה בין שדייך הנהדרים ותני לי לחוש בקולך מהדהד בריאותייך. אני מבטיח שלא אניח לחרמנותי המבעבעת לגלוש ולהפסיק אותך באמצע, ואם תשירי בעברית אני אתאדה אל שמי הקיץ ואטפטף אל ליבך בחורף.
שמעתי שאת ממלצרת באיזו מסעדה בתל אביב ולא רציתי להיות שם כדי לא להפוך לעוד אחד שבא להביט בפלא מבעד לחלון הראווה. הכתוביות כבר עולות, מסתבר שאת משוגעת על ג'וני מיטשל. זה איכותי אבל רחוק מהדברים שיכולים לשגע אותי, כמו האצבעות שלך על הקלידים או הרווח הפנוי שבין רגלייך המתופפות מבלי דעת.

קחי אותי מיקה שדה, אני מבטיח להתנהג יפה.




תיקון טעות, וזו חתיכת טעות - לא מדובר במיקה שדה אלא במיקה הרי.

תגיות:

ואולי כלל אין בך משפטים שלא ניסחו אחרים, אז אינך אלא פנתר תשוש – ממאן להבין את פשר הגדרות אשר תוחמות את הכרתך. בין כורח האדמה לאשליית השחקים אתה עוד חיה שניזונה מאור השמש ואל מולה קורסת לבסוף במשוואה האכזרית של שרדינגר. רדוף שכחה אתה, יכול לטרוף את מי שלא יכול לטרוף אותך.

וכך חוזרת ושוב חוזרת, מסקנה שאין בה יותר ייאוש מאשר בחיי הנצח עצמם, סטטיסטיקה נטולת כל סטייה קיומית. וברגעים בהם הדעת מעורפלת דיה אתה מוכן להסתפק אפילו במה שאין לך, לחלוף על חלונות הראווה כמשב רוח שלא הצליח לאסוף אליו אף לא פירור אחד של תשוקה.

כך או כך, את מה שאהבת יכולת גם לתעב, הזמן הוא שמחליט ולא צללית דמותו המתקראת בפיך 'נפש'. לבנות הדומינו נאנחות באכזבה או בחדווה אך סוף כולן ליפול. אל תצטער כל כך על המילים, הן רק מילים, הן החיים אשר מבעד לגדרות.

תגיות:

אם אני יוצא מנקודת הנחה האומרת שאני משתנה בכל רגע ולכן עכשיו אינני מי שהייתי ואינני מי שאהיה, אוכל להשתמש בהשלכות הטענה הזאת באופן מעשי. לדוגמה: אם אינני עוד מי שהייתי כשהבטחתי דבר מה למישהו, הרי שאינני מחויב לקיים את ההבטחה מפני שהיא הבטחתו של אחר. כמובן שלמסקנה כזאת יש השלכות משלה, ביניהן חוסר האפשרות לקיים כל קשר חברתי שהוא. האומנם?

בכל יום, באותה שעה, אני הולך לאותו הקיוסק כדי לקנות את אותן הסיגריות. המוכר מכיר אותי אף שבכל יום אני מגיע אליו כאדם אחר. מכאן אנו מגיעים לשאלה - מהי משמעות הביטוי "אדם אחר"? האם אין בי עוד דבר ממה שהיה בי אתמול? קשה מאוד למדוד את תכונות אופי ואת הדומיננטיות שלהם אך ניתן לומר כי "היום אני נחמד יותר ממי שהייתי אתמול", כלומר - להשוות אותן זו לזו במונחים יחסיים של "יותר" או "פחות".
המוכר מכיר אותי מפני שנותרו בי תכונות רבות מאלו שהיו במי שהייתי אתמול. לא השתניתי עד לבלי היכר, לפחות לא ביום האחד שחלף. האם ניתן למדוד את הזמן הדרוש לאדם כדי להשתנות עד לבלי היכר? האם ניתן להאיץ ולהאט את התהליך או שהוא קבוע ובמה תלויה מהירותו? האם קבוע לכל בני האדם או ספציפי לכל אחד מהם?

מבין כל השאלות ששאלתי, ישנה שאלה אחת שהתשובה לה היא תשובת מפתח שתאפשר לנו לענות גם על שאר השאלות - במה תלויה מהירות תהליך השינוי?

אני מאמין שהמהירות בה אנו משתנים תלויה באופן ישיר בחוויותינו הסובייקטיביות. מהצתת סיגריה ועד לאובדן בן משפחה, לכל אירוע כזה יש משמעות "תאוצתית" בתהליך השינוי שלנו. אם בין אתמול להיום הצתתי עשרים סיגריות - סביר מאוד להניח כי המוכר לא יבחין באיזשהו שינוי אישיותי שחל בי. לעומת זאת, אם חלילה אאבד בן משפחה אחד בין היום למחר - סביר להניח כי יחול בי שינוי קיצוני. כל זאת תלוי כמובן בהתייחסות שלי אל בני משפחתי או אל הסיגריות אותן אני מצית.

האם נתייחס באותה מידת סלחנות אל מישהו שהפר את הבטחתו עקב הצתת סיגריה כפי שנתייחס אל מישהו שהפר את אותה הבטחה בשל אסון שפקד אותו? כנראה שלא. כמובן שכאן נכנס גורם נוסף של רחמים ואמפתיה, אך האם אלו אינם נובעים בעצם מהשינוי הקיצוני שחל באישיותו של מפר ההבטחה? מאדם שמח ובדחן הוא הפך לשבר כלי, והלא זה מה שמעורר בנו את רחמינו.

נחזור למסקנה הראשונה שהסקנו בדבר הקשרים החברתיים אותם ניתן או לא ניתן לקיים כאשר אנו משתנים - נדמה שהפרת הבטחה יכולה להתקבל על הדעת במקרים מסויימים של שינוי, ומידת הקבלה שלנו מושפעת במישרין ממידת השינוי. אם כן - היכולת שלנו לקיים קשרים חברתיים אינה תלויה בשאלה "האם אנחנו משתנים?" אלא בשאלה "באיזו מהירות אנחנו משתנים?".

קיימתי פעם דיון שגרתי בנושא פוליטיקה עם מכרה. הצגתי בדיון עמדה ברורה וביססתי אותה בכל מיני טיעונים הגיוניים. למחרת אותו דיון, קיימנו דיון נוסף באותו הנושא אלא שבדיון הזה הצגתי עמדה הפוכה לחלוטין וגם אותה ביססתי בטיעונים הגיוניים. אותה מכרה תהתה על השינוי שחל בי ושאלה האם אני מודה בעצם שטעיתי בדיון הקודם. סרבתי להודות, לא מתוך איזו עיקשות שאפשר לכנותה 'אגו', אלא פשוט מפני שאני יודע כי אתמול הייתי צודק. מיותר לציין שבמציאות הפוליטית לא חל איזה שינוי של ממש בין שני הדיונים.

איך יכול להתקיים בו מצב בו שתי העמדות הפוליטיות המנוגדות אותן הצגתי הן נכונות? הרי חלף רק יום אחד בין הצגת העמדות והמציאות הפוליטית לא השתנתה! ובכן - אני השתניתי. אין זה משנה מה גרם לשינוי, זה הרי יכול להיות סרט בו צפיתי או דווקא פרט ששכחתי בינתיים. אך עצם היותי צודק היום אינה יכולה להשפיע בדיעבד על עצם היותי צודק אתמול! גם אני משתנה במשוואה, לא רק המציאות שסביבי. בדיוק כפי שהמציאות יכלה להשתנות ואילו אני יכולתי להשאר באותה העמדה - כך קרה שהמציאות נותרה אותה מציאות אך אני השתניתי.

אם מידת הסלחנות כלפי הפרת הבטחות שהבטחתי בעבר תלויה במידת השינוי שחל בי, אז גם מידת קבלת טיעוניי צריכה להיות תלויה במידת השינוי שחל בי. האם מידת הסלחנות שלנו תואמת תמיד את מידת השינוי של הזולת? לא ממש. אבל אין צורך לייסר את מצפוננו על כך, מפני שגם אנחנו - כסולחים - משתנים!

בין הציפיות המשתנות שלנו מן האחר לבין האחר המשתנה אף הוא נוצר לעיתים דיסוננס. לדוגמה: זוג צעיר התחתן לא מכבר והאיש נוהג לנשק את אישתו בכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה. הוא אכן עושה זאת בשנים הראשונות, אך עם הזמן הם משתנים, ובפעם הראשונה בה הוא נמנע מלנשקה היא נעלבת עד עמקי נשמתה. עם השנים התפתחה בה הציפיה לנשיקה, והיא כבר מבוססת הייתה כל כך, עד שחסרונה של אחת הורגש כמו העדרן של אלף. הוא, לעומתה, כבר מצפה מעצמו לפחות גילויי רומנטיקה כלפי מי שהוא כבר פחות אוהב מבעבר, ולא מבין על מה המהומה.

במקרה הזה משתנים גם בני הזוג וגם ציפיותיהם. בה נולדה והתפתחה הציפיה לנשיקה ובו היא קמלה ומתה. בה הוסיפה והתקיימה בשקט אותה אהבה ישנה אך בו היא כבר דעכה. על מי היא כועסת בעצם? על מי שנישק או על מי שאיננו מנשק? הרי הם לא אותו אדם, שנים רבות מפרידות ביניהם. והוא - האם היה עליו להמשיך ולנשק מפני שכך עשה מי שהוא עצמו היה פעם? והוא הרי הבטיח לאהוב לעולם ועד. כן, כבר דיברנו כאן על הבטחות.

תגיות:

אם הייתי עכשיו בוכה, לא הייתי יכול להפסיק. את שוב שבורה והקיץ עומד על הסף, עוד מעט יהיה כאן קר נורא. אני אלבש מעיל עבה כדי להשלות עצמי בחום ידך המנחם ואקרא ספרים שנכתבו ביד רועדת.  אני מתגעגע אליו מאוד פתאום, כוכב שלא זרח שנים חזר להופיע במקומו הקבוע ברקיע השקט שלי. אם הייתי מתחיל לא הייתי מצליח להפסיק. את יודעת שאני לא רוצה לחשוב על התקופה השחורה ההיא כי אני לא יודע איך לחזור משם בחושך הזה.

מה שלומך? האם את דואגת בלילות? אני מאוד רוצה שיהיה לך טוב אך לא יודע לבטא זאת במילים. משתדל לבקר אותך הרבה אבל גם אני קצת משתגע בעולם המחורבן הזה. אמא נשארת אמא גם כשהילד שלה מת, עומדת בחלון של האמהות. ראיתי בטלוויזיה את רונה רמון ואת בכית מאוד בטלפון. אם הייתי בוכה איתך, לא הייתי יכול להפסיק.

תגיות:

- שלום, אני יהודי.
- יהודי או נכד ליהודי?
- נכד, זה משנה?
- לא, לא משנה. שלושה דורות לאחור גם תופס. מה תבחר - מחנה ריכוז או אזרחות ישראלית?
- מותר לשאול במה כרוכה האזרחות?
- שלוש שנות שירות בצבא המוסרי ביותר בעולם, ואם אחרי זה בכל זאת תשאר מוסרי - תזכה גם בשירות מילואים.
- אני חושב שאקח את המחנה. זה רק ריכוז, נכון? בלי השמדה.
- אל תדאג, אף אחד לא משמיד אף אחד כשאירופה ואמריקה בסביבה.
- והאו"ם...
- על האו"ם לא הייתי סומכת במקרה הזה.
- באמת? מדוע?
- כל גוף בינלאומי המתיימר להיות אובייקטיבי הוא מטבעו אנטישמי.
- מעניין.
- לא כל כך. אז לרשום לך מחנה?
- יודעת מה - תני אזרחות!
- אתה בטוח?
- בטוח!
- אוקיי, קח כוכב צהוב, אתה תזדקק לו במקרה ויאשימו אותך בחוסר הומניות.
- תודה לך. תודה רבה.
- אל תודה לי, תודה להיטלר.

תגיות: