דרג את התוכן:תוכן איכותיתוכן מיותר
בפוסט הקודם חיוויתי את התאווה לבירה.
בפוסט הנוכחי אני מודיעה על הביצוע העתידי.
נתראה בשישי הבא.
דקס היא מערכת הבלוגים המתקדמת בישראל: פתחו בלוג והפיצו את הפוסטים, התמונות והוידאו שלכם לאלפי חברים באתר וברשת. גלישה מהנה!הרשמה
לפעמים את מנסה להסוות את חוסר הסבלנות בחיוך מזוייף, מאופק.
לעיתים קרובות יראו את האמת בקצוות הפה.
לפעמים את מנסה להמנע מלהגיב.
לרוב את לא תצליחי.
לפעמים את מנסה למזער נזקים.
לעולם תגלי שהבומרנג חוזר למשלחו.
לפעמים את פשוט צריכה לרגוז.
ובמקרים נדירים באמת? הא, באלו - מוצאים כרטיס לברלין במחיר אנושי.
בורגי, טסה ביום שבת הקרוב (בתקוה כמובן שהאתר לא משקר ושהטיסה המדוברת לא התמלאה והם שכחו לעדכן).
"אז אני כבר מגיעה אלייך. אני רק רוצה לצאת לריצה מהירה לפני כן"
"את רוצה מה"?
אז החלטתי לצאת לרוץ. מלאת בטחון, נטולת עכבות, לבשתי מכנס טרנינג שחור ונוח, חולצת פיג'מה אורירית ואף גומיה בשיער. עיניי תרו אחר נעלי הריצה, אלו ששמרתי מבעוד מועד (שנתיים) בדיוק למטרה זו, רק כדי לגלות שזרקתי אותם בניקיון האחרון (שנה), ולכן לאחר כבוד בחרתי בנעליים דמויות-ספורט המצוידות במדרסים (בשבילי רק בריאות רגלית) ויצאתי.
רצה. הלב דופק, מספיק רק בקושי לספק למוח כמות חמצן מינימלית הנדרשת למהלך תקין של הרהורים. מייד מוצאת עצמי מחשבת: לפחות שנה עברה מאז הפעם האחרונה שהילכתי ברחובות החור שאני קוראת לו בית. נוחיות עולם המבוגרים אפשרה זאת: לחיות מבלי לראות, לגור מבלי לחוות. לנהוג לכל מקום שרק אחפוץ.
הדרך היא אותה הדרך בה צעדתי החל מגיל 6, בדרכי לבית הספר, המרוחק רק חמש דקות מביתי. מוחי הנאבק על חמצן מדמיין את הכלבה ההיא, בגודל כף רגלי השמאלית, אשר הייתה מתנפלת עליי, בדיוק בנקודה הזו, כל אימת שעברתי על פתח שערה. זכרון רחוק מרמז שפעם אף בכיתי, עד שבעלי הבית הרגיעוני, החזיקו את הכלבה (קראו לה בל) ואפשרו לי מעבר בטוח. מאז השער נותר סגור. אותו בעל בית נפטר כשהייתי בחטיבה. הייתכן שהיה זה מזמן כל כך? מוזר.
הלב קצת פחות צייתן כעת. בשטיקים שמעולם לא באמת פעלו אני מתמקדת הלאה אל האופק ומגדירה בקשיחות שעד הנקודה ההיא. .טוב, נו, בסדר - עד הנקודה פה, לא עוצרים. מישירה מבט תקיף ורצה.
עוברת דרך ה"מנהרה". הלא היא נקודת המפגש שבין עולם הילדות לעולם המבוגרים. שביל אופניים המאפשר מעבר בטוח לילדי החור, בעוברו תחת הכביש הראשי. מפתחי האוורור מגיע לאוזניי זמזום המכוניות הנוסעות במהירות מופרזת. מביטה לצדדים. נראה כי שוב צבעו את קירותיה, בניסיון נואש להסתיר את כתובות הגרפיטי המעטרות את הכתלים מאז שאני זוכרת את עצמי. כיום רק שמות שכבר איני מזהה מקשטים את הקיר הלבן מדי. הרי לכם לקח על זמניות האדם. ריחו העמום של הביוב עולה באפי ואני מאיצה את מרוצתי, על אף הנשימה שכעת כבר מחרחרת.
בצאתי מהמנהרה, פלאשבק נוסף. כאן השתכרתי בפעם הראשונה בחיי. לילות של נרגילה מחלידה ("ראסטי ה-I" ואז גם "ראסטי ה-II" שבצינורה מצאנו פעם ג'וק (והמשכנו לעשן)) ו-וודקה זולה ("קיגלביץ",בכוס פלסטיק חד"פ, נקי). לילות של דברים ראשונים. תיכון. הזכרון מעלה חיוך מפתיע על שפתיי.
אלא שהחיוך רק מזכיר לי את מצבי הנואש, ולבסוף אני נשברת ועוברת להליכה, מתנשפת. מימיני סניף הדואר הישן. בחופש הגדול, זה שלפני התיכון, המתנו בקוצר רוח למעטפות מבתי הספר התיכוניים היודיעו לנו אנה נלך ועם מי מחברינו יתמזל מזלנו להמשיך וללמוד, להמשיך ולחיות. אלא שהמכתבים מיאנו להגיע, ואנו, גם מתוך דבקות במטרה אך בעיקר מתוך שעמום הנלווה לחיים בחור שכזה, בילינו את מירב לילותינו באותו קיץ ישובות כנגד תיבות הדואר הקרירות, מביטות בעשן הנרגילה המסתלסל, מהרהרות בעתיד, מצטטות בע"פ ובהתלהבות את מופע הסיום של כיתה ט' ורק באוזן מלחששות זו לזו פחדים המאוכסנים בכליות.
עם נשימה פלוס מינוס מסודרת אני מכינה את עצמי לפוש אחרון. סבה על עקביי נושפת עוד פעם אחת ואחרונה ומרימה את רגליי. ריצה. איטית, אבל ריצה. שרירי הקרסול זועקים על שבע שנים של אפס פעילות. אני מכווצת עיניים וממשיכה, הנשימה כדרך פלא חדלה מלהציק ורק החשש שהרגליים הנזרקות קדימה ינחתו על העוקם ממשיך להטריד אותי.
אני חולפת על פני שרידיו של גן שעשועים. השכונה הזו בחור הזדקנה וכבר לא רואים פה ילדים קטנים. המועצה עקרה את הגן כבר לפני שנים וכעת לא נותר ממנו דבר. אני מדמיינת את המגלשה הקטנה שניצבה אז בחלקו השמאלי של הגן. מגלשה קטנה בתוך ביתן קטן, עם גג. פגשתי שם פעם ילדה שלימדה אותי איך לטפס למרומי הגג. היינו החברות הכי טובות. הייתי אז בת חמש והיא גרה ממש מול הגן. קבענו שבפעם הבאה שאגיע לגן – אדפוק שלוש פעמים על גג הביתן. היא תשמע את הדפיקות– ותצא מייד לקראתי. ביום שלמחרת, לאחר שטיפסתי בעמל לראש הגג – דפקתי. ודפקתי. ושוב, דפקתי. היא לא יצאה. חיכיתי שם, על הגג, עד שהחשיך ואז הלכתי הביתה. זו הייתה האכזבה הראשונה שלי. מצחיק. אני מחייכת חיוך מעט מריר, ומיד משתעלת. אה, כן, שכחתי. צריך גם לנשום.